It is an ordinary February morning and I am writing in Hebrew. Beside me, two girls are speaking Russian, and the few words I remember float past my ears: ‘The sun goes… and the moon goes… I go too.’ February, and I pour out my heart in a foreign language.


בכמה חודשים, באמצע טירוף האביב, אעלם, אשב בפרחים, לא אדבר, ולא אקרא; לא אחלום; אף אחד לא אנשק, אפילו לא אאכול, ואשתות רק מי גשם שנופלים בפי... וככה אגור עד שאני שוכחת אהבתי, עד שהוא רחוק ממני כריח פרח אדום שאני זוכרת; חלמתי עליו באמצע ילדותי... אני עדיין זוכרת, גנבתי פת לחם חם מהשיש, אכלתי אותו בחושך הורוד מתחת לוילון תלוי בטרקלין... ובסופת שלגים קטנטן של פרורים נרדמתי. בחלומי צמח פרח אדום: צנוע, ספוג בטל, ורק, פתוח ורק כפה. הרגשתי פתוחה ורקה כפה, רקה חוץ מאפשרות של שירה שאף פעם לא תתממש.*



In a few months, in the midst of the madness of spring, I will disappear, I will sit in the flowers, I will not speak, I will not read; I will not dream; I will not kiss anyone, nor will I even eat, I will drink only rainwater that falls in my mouth. Thus I will dwell until I have forgotten my love, until it is as far from me as the smell of a red flower I remember; I dreamed about it in childhood... I still remember, I stole a loaf of bread from the counter, I ate it in the rosy darkness under the curtain hung in the parlor... in a small snowstorm of crumbs I fell asleep. In my dream a red flower grew: modest, soaked in dew, and empty, open and empty as a mouth. I felt open and empty as a mouth, empty but for a possibility of song that would never be fulfilled .